נראה שקיים בלבול בנושא משום שישנה נטייה לחשוב שבדיקה אחת מחליפה את השנייה בנוגע להערכת בריאות השד. דבר זה אינו נכון כלל.

בדיקות הממוגרפיה והאולטרהסאונד הינן בדיקות מבניות (אנטומיות) בעוד שבדיקת התרמוגרפיה הינה בדיקה תפקודית (פיזיולוגית). תרמוגרפיה מדמה את תפקודו של השד והרקמה הסובבת אותו ומעריכה סיכון, בעוד שממוגרפיה ואולטרהסאונד מאתרים שינויים מבניים לאיתור גידול קיים. במקרה שעולה ממצא חשוד כממאיר מתבצעת ביופסיה שבה מסירים דגימת רקמה מהאזור החשוד ורק על פיה ניתן לקבוע אבחנה סופית.

לבטחון מירבי מומלץ לשלב את שלושת הבדיקות (בדיקת כירורג שד, ממוגרפיה ותרמוגרפיה). במקרים רבים נשים יצאו עם מסר מרגיע כאשר בממוגרפיה ובאולטרהסאונד לא נראו סימנים חשודים. אולם, מסר זה אינו בהכרח נכון משום שבאמצעות בדיקות אלו בוצעה הערכה מבנית בלבד לצורך איתור גושים. מאידך, הבדיקה התרמוגרפית מעריכה מספר משתנים נוספים הקשורים באופי התפקוד המטבולי של רקמת השד שלא מוערכים בבדיקות האחרות, כגון: פעילות מטבולית לא תקינה ולא סימטרית בין השדיים, חוסר איזון הורמונלי, יצירה מוקדמת של כלי דם חדשים, נפיחות לימפטית ואחרים. כל אלו עלולים לעודד את סרטן השד או להעיד על התפתחותו בשלב מוקדם שלא ניתן לאיתור בבדיקות הממוגרפיה והאולטרהסאונד.

הרשימה הבאה משווה בין שלושת הבדיקות, יתרונותיהן וחסרונותיהן.

בדיקה מבנית: יכולה להצביע על מיקום של ממצא מחשיד. דחיסת השד. קרינת רנטגן מייצרת תמונה של האזור החשוד ע"י הבדלי צפיפות ברקמה. יכולה לאתר בעיקר גידולים המתפתחים לאט או בשלב קדם פולשני. שימוש בהורמונים מקטין את רגישות הבדיקה. לא יכולה לאתר גידולים המתפתחים מהר בשלב הקדם פולשני. קושי בפענוח הממצאים במקרים של שדיים גדולים, בעלי צפיפות גבוהה ופיברוציסטיים. חלקי השד העליונים הכוללים את זנב השד ואזור בית השחי אינם נראים בבירור. אחוז הספציפיות 75% (25% false positive) תשע מתוך עשר ביופסיות אשר הומלצו לאחר בדיקה ממוגרפית מתגלות כשליליות. אחוז הרגישות הינו 80% כאשר 20% ממקרי הסרטן אינם מתגלים בנשים מעל גיל 50. בנשים מתחת לגיל 50 הרגישות יורדת ל-60% (40% ממקרי הסרטן לא מאובחנים).